יצאנו לדרך!

3 לאוקטובר, 2010 , 2:45 לפנות בוקר , לפי שעון הונג קונג.

לפני יומיים אני ומעיין נפרדנו מהחברים והמשפחה, ועשינו את הצעד הכי רחוק שלנו , וקפצנו עוד שלב במשחק החיים. אנחנו טסים ללמוד בצ'אנג דו רפואה סינית, בשנתיים הקרובות, השפה שאני אשמע הכי הרבה היא עברית – אבל זה כי מעיין חופר.

אז עלינו על המטוס לישראל לרומא , הטיסה יצאה ב5 בבוקר ונחתנו בסביבות 8 בבוקר.

בשדה תעופה של רומא היה שקט יחסית, הבינו אותנו יחסית , מסתבר שהם לא מבינים אנגלית כל כך טוב.  ונכנסנו למצב המתנה של 4 שעות עד לטיסה שיוצאת להונג קונג ב12 בצהרים. מה שגילינו על הרומאים, יקר כאן, האינטרנט האלחוטי בתשלום, מסתבר שהאוכל האיטלקי על הפרצוף (ניוקי ברוטב עגבניות שהיה לעיס ופסטה ברוטב פסטו שהייתה יבשה) וכמובן – הם איבדו לי את המזוודה, אבל נגיע לזה תיכף.

חיכינו ליד השער של המטוס כחצי שעה, וישבו לידנו כמה סינים, היה מצחיק לראות סיני שלובש נעליי ואנס, כובע של נייק, וחולצה של ראפרים עם זקן תיש. נכנסנו למטוס ענק שחילק לנו בוטנים, אז אכלתי בוטנים. לידנו ישבו 2 בריטים שטענו שהם גם אוסטרלים, הם היו גדולים ואהבו מאוד לאכול. פעם ראשונה שניסיתי לאכול חזיר, זה היה נחמד, אבל גם לא משהו, לא אפרט את כל תפריט האוכל או שהאוסטרלים\בריטים שפכו על מעיין פחית בירה , קארלסברג, בהחלט בירה מגעילה... אבל זה מה שהיה. הטיסה שהייתה 11 וחצי שעות סך הכל ערה יפה, ראינו סרטים, שמענו קצת מוזיקה, ישנו, חגרנו את החגורות כשהמטוס החל לרעוד איזה חצי שעה 40 דקות, ובסופו של דבר נחתנו בהונג קונג.

היה משעשע למתוח את הרגליים סוף סוף,נכנסנו, מילאנו איזה טופס הגירה שמאשר לנו להיכנס לשבוע להונג קונג.

הלכנו לקחת את המזוודות, מעיין קלט את שלו תוך 20 שניות, היה לו מזל, אני הייתי צריך במשך חצי שעה לערוך חיפושים ולשאול סינים שלא מבינים במיוחד מה אני רוצה מהם, היכן המזוודה שלי ?! בסופו של דבר הפנו אותי לעמוד בתור באיזה דוכן, הגעתי ומילאתי טפסים, אמרו שיחזרו למספר שהבאתי להם, איזה מזל שמעיין הביא איתו פלאפון עובד.

משם יצאנו לחפש את היציאה משדה התעופה, החלטנו לקחת מונית ולא לקחת את הרכבת, כי עדיין לא היה לנו מושג מה קורה איתנו. כמובן שגם לא היה לנו מושג לאן ללכת ואיך מוצאים כאן מלון. אז מעיין נזכר שאחותו  רשמה לו על מקום של קהילה של יהודים שאם תרמילאים מגיעים אלייהם אז נותנים להם לינה בחינם בתמורה להשתתפות בתפילות, אז החלטנו למצוא מונית שתיקח אותנו אליהם, שהם נמצאים בקאולון. בחיפוש אחר היציאה משדה התעופה , שאלנו מישהו ליד המעלית יך אפשר לתפוס מונית , הוא ענה לנו שהוא נהג מונית, ושנחכה לו, הוא יעשה לנו מחיר טוב , רק 320 דולר , ושנחכה לו 10 דקות והוא מגיע, אמרנו סבבה, אנחנו מחכים. הוא הלך לעמוד בתור של כל המוניות, ואנחנו המשכנו למונית הראשונה בתור, שם לנו מונה והתחיל לסוע. אחרי כ25 דקות נסיעה הגענו, עלה לנו 280 דולר הונג קונגי, שזה 140 שקל. ואז הבנו שהונג קונג היא לא סין, יקר פה רצח.

הגענו לבנין שבו נמצאים קהילת ציון. נכנסנו, ושכחנו שזה יום שבת, אז מישהו עצר אותנו ואמר לנו שעם כל המזוודות והתיקים אסור לנו להיכנס שזה בית כנסת, ושכבר יגיע אחראי לדבר איתנו. אחרי 2 דקות הגיע מישהו ודיבר איתנו בעברית והסביר לנו שאין אצלם לינה, אבל לתרמילאים הם ממליצים לבוא לתפילות אצלם ובתמורה לקבל ארוחה בחינם. הוא כיוון אותנו לבית הארחה ונפרדנו ממנו לשלום.

אחרי 10 דקות הליכה ככה, הגענו לבנין שבכל קומה יש אכסניה, הכניסה הייתה מסריחה מריח של ביוב, המעלית קטנה עם מצלמות בפנים, והיה שומר מחוץ למעלית שכיוון את האנשים. נכנסנו ועלינו לקומה 4, לשם כיוון אותנו אותו אדם מקהילת ציון. כשיצאנו מהמעלית שוב היה ריח חזק של ביוב רק עם שילוב של קטורת. ראינו את העובד בקבלה, והוא אמר שאין חדרים, ירדנו 2 קומות למטה, לאדם שהציע לנו חדר ב300 דולר אבל השרותים מחוץ לחדר, אמרנו לא, וירדנו למטה, במקרה מעיין תפס מישהי כשהוא יצא מהמעלית שהאכסניה בקומה 11 שלה, אז היא אמרה לו 300 דולר, היינו עייפים ולא היה לנו כוח להתמקח יותר מידי, גם מסתבר שבאנו ביום חג, יום העצמאות של הונג קונג, אני חושב.. ואז הבנו למה אין חדרים כמעט בכלל. נכנסנו לחדר שלנו, והתאור המושלם לחדר הוא, בית שימוש אחד גדול. קיבלנו חדר 2 מטר על 2 מטר, שמכיל 2 מיטות, ושידה קטנה שמפרידה בייניהן, שרותים בגודל של חצי מטר ,חדרון קטן היה גם המקלחון, אז היינו מאוד משועשעים מהנושא. בעלת האכסניה הייתה מאוד נחמדה ואמרה לנו שאם נישאר לעוד 2 לילות , אז זה יעלה לנו רק 250 לכל לילה, נשמע מפתה אה. אחרי שנכנסנו לחדר, קראנו לה שתבוא לקחת איזה 2 מזוודות שמשום מה היו בחדר, מסתבר שלקוחות קבועים של החדר פשוט משאירים שם את הדברים שלהם, דבר שנראה דיי מוזר אני מאמין.

אחרי שהתאקלמנו בחדר כמה דקות, יצאנו לטייל ברחוב הראשי בקאולון, שדרות נתן, בהחלט שם סיני אוטנטי. רחוב ענקי, שכל 5 מטר תראו חנות שנראת כמו קיוסק, רק שיש בה דגים מיובשים , עצמות שכנראה היו שייכות לכלבים בעבר, וכל מיני דברים מוזרים – והריח נוראי, כל דקה עוצר אתכם הודי אחר שמציע לכם לתפור בשבילכם חליפה,  ואם אתם מסרבים אז הוא מציע לכם שעון רולקס. המשכנו ללכת איזה 20 דקות עד שראינו את האור האדום, כן, סניף מקדונלדס האיר על פנינו. רעבים ויתומים נכנסנו פנימה למקום ממוזג, והיינו המערביים היחידים בפנים.  סוף סוף, ניף מקדונלדס לא כשר, שמוכר בשר עם גבינה, הרבה זמן לא ראיתי אחד כזה, כנראה שזה עוד אחד היתרונות של היותנו בסין. המחירים היו ברצפה, ביחס לארץ, ארוחה עלתה 15 דולר הונג קונגי, בעצם שילמתי 7 וחצי שקל לארוחה. סיימנו לאכול, ויצאנו לטייל עוד קצת על הרחוב, והתחלנו לשאול עובדים בחנויות מה אפשר לעשות בערב ואם הם מבינים אנגלית, איכשהו היו 2 שכן ידעו מספיק כדיי לעזור לנו בשביל הערב וכיוונו אותנו לאיזה מקום כלשהו, כמובן שהנהנו כאילו אנחנו מבינים והלכנו חזרה לאכסניה. וכשהגענו, קרסנו לישון מ2 בצהריים ע 7 בערב.

קמנו, התקלחנו, התלבשנו ויצאנו לקרוע את רחוב נתן שוב!  הפעם הסתכלנו קצת במפות וראינו שבגלל שרחוב נתן כזה גדול אז אנחנו יכולים לנסות להסתובב קצת מעבר לכביש אחד  ארוך והתחלנו לפנות לכל מיני רחובות אחרים, כמובן ששאלנו איפה נמצא הפאב הקרוב, וכיוונו אותנו בעיקרון לאותו המקום שאותם 2 סינים מהבוקר אמרו לנו ללכת, רק בצורה שהבנו לאן הולכים. על הדרך עצרנו בפיצה האט, והזמנו מגש נחמד כזה ב110 דולר הונג קונגים, חתיכת מחיר , אבל היה שווה את הכסף, הפעם. משם המשכנו ומצאנו את השדרה של הפאבים. פשוט רחוב אחד של 500 מטר, שיש פאב שצמוד לפאב שצמוד לפאב. לכל פאב יש איזה סיני שעומד בחוץ ומנסה לגרור אותך פנימה, בתשובות שנויות במחלוקת שאנחנו רוצים להסתכל קודם  על כל המקומות לפני שאנחנו מחליטים לאן ניכנס, התחמקנו מאותם אנשים.ראינו איזה פאב נחמד עם נרגילות בחוץ, אבל היה צריך לחכות  הרבה זמן עד שיתפנה שולחן, אז המשכנו עוד קצת, עד שראינו כמה בחורות סיניות צעירות נכנסות לאיזה בנין, ראינו שבבנין יש בכל קומה פאב או מסעדה, ועלינו לאותה קומה שהם עלו, פאב גדול, שהשקיעו בו כסף, וכמובן ממש יקר, הזמנתי חצי הוגארדן ב36 שקל, ומעין לקח חצי סטלה באותו המחיר. הסיבה שהסכמנו למחיר הזה הוא כי הייתה הופעה של כמה סינים שניגנו ושרו שירים כאלה של שנות ה70, ואפילו שאלתי אם הם מכירים שירים בספרדית או בסלסה , והםא אמרו שכן. ואז הם התחילו לנגן ולשיר שיר סלסה נחמד כזה, בשולחן לידנו ישבו כמה פיליפינים שדיברו איתנו קצת ואיזו פיליפינית מבוגרת כנראה נדלקה עליי, אני הייתי משועשע מזה שאנשים שמטפלים בסבא וסבתא של חלקינו יושבים לידי בפאב בסין, קראתי לה לבוא לרקוד איתי את השיר , היא באה . והיא לא ידעה איך רוקדים, אבל הסברתי לה קצת, והיה משעשע... אחרי השיר הזה הם ניגנו עוד שיר, שאותו רקדתי עם מעיין כבר וזה היה ממש משעשע , כי כל הסינים הסתכלו.. נראה לי היה להם מוזר לראות 2 גברים רוקדים ביחד, אז רקדנו לצלילי השיר טנגו לה קאמיסה נגרה, ומיד אחרי שהוא נגמר יצאנו משם והתחלנו לצעוד חזרה לכיוון האכסניה, בסביבות 1 בלילה.

בדרכנו חזור ראינו שלט של מסאז' ב38 דולר לרגליים, ואז אישה מבוגרת באה ואמרה לנו שזה לא מסאז', זה סוג של מגבות חמות עם ג'קוזי לרגליים וזהו. ואז מעיין התחיל להמקח איתה על מחיר למסאז' לכפות רגליים, וסגרנו איתה על 150 דולר לשנינו ביחד, לחצי שעה. הלכנו אחריה לאיזה רחוב שהיה קרוב, ונכנסנו למקום שנראה כאילו הולכים לשדוד אותנו, אבל זרמנו עם זה. עלינו לקומה ראשונה, שוב היה שומר בכניסה, אז היינו רגועים יחסית. יצאנו מהמעלית ונכנסנו לחדר כזה שהיו בו 4 5 סינים וסיניות שקיבלו עיסוי לכפות רגליים ולרגליים.

אז ישבנו,  וחלצנו נעלינו והרודנו את גרבינו. בעל הבית אמר שיש לנו כפות רגלים מסריחות והביא לנו איזה סיר עם צמחי מרפא שנשים את הרגליים בשביל  הריח.

אחרי איזה 10 דקות שחיכינו ככה, הגיעו 2 המטפלים ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים טיפול חוץ מהכפות רגליים , גם לשוק בתוספת של 25 דולר, אז מעיין הסכים, לי הציעו לעשות פדיקור על הדרך, אבל פדיקור גברי, שמקלפים את העור המת מהכף רגל, וזה עולה 100 דולר יותר. ברגע של התפנקות אמרתי בסדר, ואז הוא התחיל להוריד לי את העור המת עם איזה משהו מוזר. בכל מקרה באותו הזמן מעיין בכה מכאבים מהעיסוי הוא קיבל בכפות רגליים, אני הוספתי את צמד המילים "מו טונג" שבעצם נתן אישור להגביר את העוצמה ושיכאב יותר. צחוק הגורל לא איכזב להגיע כשתורי הגיע ואותו סיני פשוט שבר לי את העצמות בכף הרגל, ומרוב כאב נקרעתי מצחוק, בחיים שלי לא עברתי דבר כזה – שילמתי כסף בשביל שיכאיבו לי בצורה אכזרית, מה שכן.. בדיעבד, זה חובה לעשות ולחוות את זה פעם אחת לפחות, גם הרגליים מרגישות קלות יותר ונקיות יותר.

אחרי העיסוי כפות רגליים חזרנו לרחוב נתן, ממשיכים לכיוון האכסניה. על הדרך 2 נשים עצרו אותנו ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים נשים יפות , סירבנו (מעניין אם אתם מאמינים לי) והמשכנו לכיוון האכסניה. בהמשך הדרך ראינו שלט של מועדון עם תמונות של סיניות ערומות על הקיר, אז מעיין ניסה לברר עם השומר בחוץ אם זה מועדון חושפנות וכמה עולה כניסה. השומר ביאס אותנו בתשובתו שהמקום הוא פאב רגיל ואין שם בחורות בכלל, והתמונות זה כדיי למשוך את הקהל.

המשכנו מאושרים ושמחים לכיוון האכסניה, ומה אתם יודעים ?! הגענו!! נכנסנו לחדר וראינו שלא גנבו לנו את הדברים, בנתיים... אז אנחנו מאושרים ומרוצים אחרי יום ארוך וכיפי

שכחתי לציין שבערב כשקמנו, התקשרו משדה התעופה לומר לי שמצאו את המזוודה ברומא , ובעוד יומיים, ביום שני , היא תגיע לשדה תעופה בהונג קונג. אמרתי להם שביום שלישי אני מגיע לשם גם ככה, ואז אני אקח את המזוודה, הם אמרו שאין בעיה, ופה נסגר ענין המזוודה.

טוב, ככה נגמר היום הראשון בהונג קונג, מחר התוכנית הגדולה היא ללכת לשדרת הכוכבים, ולאי של הונג קונג לראות את פסל הבודהה הגדול בהונג קונג. שקלתי גם ללכת לדיסנילנד של הונג קונג (מסתבר שיש להם דיסנילנד) אבל החלטתי לוותר ^_^. בכל אופן  עכשיו השעה 4 לפנות בוקר ואני מסיים עכשיו לכתוב את הפרק הראשון בהתחלה של שלב חשוב ומרכזי בחיים שלי – החיים שלי בסין בשנתיים הקרובות.